אנשים רבים שחשים כל הזמן אומללים ומדוכאים אינם מודעים לכך שהם עלולים לסבול מ'דיסטימיה'! הפסיכולוג האוסטרי של בית החולים Sen Jorj, Sinem Gül Şahin, נתן מידע על דיכאון קל וכרוני ודיסתימיה.
דיסתימיה היא מצב רוח דיכאוני מתון ומתמשך.
העובדה שהיא לא מופיעה רק בתקופות מסוימות, אלא נמשכת לאורך זמן וממשיכה בצורה ערמומית, לא בהתקפים קשים, הם הגורמים שמקשים על אבחון מחלה זו. בגלל תכונה זו, תסמיני דיסתימיה לרוב לא מובנים כתכונות האישיות של האדם עצמו.
בעוד ששינויים בשינה, בתיאבון ובמשקל הנראים אצל אנשים עם דיכאון מז'ורי אינם בולטים בדיכאון דיסתימי, סימפטומים כמו אי נהנית מהחיים, אובדן עניין, תחושות של חוסר התאמה ואשמה, כעס מוגזם, ניכור מאנשים, דימוי עצמי נמוך, חוסר תקווה. ניתן לראות חוסר יכולת להתרכז בעבודה. .
בנוסף לתסמיני דיכאון אצל ילדים, עלולים להופיע עצבנות, כמה הפרעות התנהגותיות וקשיים במיומנויות חברתיות.
כדי להיות מסוגל לומר שלאדם יש הפרעה דיסתימית, תסמינים אלו חייבים להיות נוכחים במשך שנתיים במבוגרים ולפחות שנה אחת בילדים ובני נוער. גם אם יש תקופות שבהן אין תסמינים, הן לא נמשכות יותר מחודשיים, תהליך הדיכאון עובר שוב. העובדה שהאדם לא סבל מדיכאון מג'ורי (סוג של דיכאון חמור עם תסמינים מאוד ברורים) במהלך תקופה זו של שנתיים היא קריטריון הכרחי עבורנו כדי לומר שלאדם זה יש הפרעה דיסתימית. לאדם יכול להיות דיכאון מג'ורי לפני ואחרי, אבל אם יש לו דיכאון כה חמור תוך שנתיים, לא נוכל לומר שלאדם יש הפרעה דיסתימית, אנו מתמקדים בסוג אחר של דיכאון. מכיוון שכפי שהזכרנו לעיל, המאפיין החשוב ביותר של דיסתימיה הוא היותה קלה, ערמומית ומתמשכת.
דיסתימיה מחולקת להתחלה מוקדמת ומאוחרת. אם זה התחיל לפני גיל 21, אנחנו קוראים לזה דיסטימיה מוקדמת, ואם זה התחיל אחרי גיל 21, אנחנו קוראים לזה דיסתימיה מאוחרת. מחקרים הראו כי חומרת התסמינים, הנטייה לשימוש בחומרים והשיבושים בחייו של האדם גבוהים יותר בדיסטימיה מוקדמת מאשר בהופעה מאוחרת. בנוסף, נוכחות של דיכאון מג'ורי בקרב קרובי משפחה בהיסטוריה המשפחתית של דיסתימיה מוקדמת היא גם שכיחה יותר.
רואים שגם גורמים גנטיים וגם סביבתיים יעילים בהיווצרות דיסתימיה. כפי שהזכרנו לעיל, נוכחות של דיכאון מג'ורי אצל בני משפחה אחרים, השימוש בחומרים של ההורים, נוכחות של הפרעת אישיות אצל הפרט והטראומות שחווה הפרט הם גורמים יעילים להיווצרות דיסתימיה. אמנם אין הבדל בין המינים של דיסתימיה בילדים, אך ידוע כי השכיחות במבוגרים גבוהה כמעט פי 3 בנשים מאשר בגברים.
תסמינים קלים וכרוניים בדיסתימיה גורמים לאדם לחשוב שאלו תכונות האישיות שלו ועיכובים בפנייה לטיפול אצל מומחה.
כאשר לא מתגלה כי לאדם יש דיסתימיה ואינו מטופל, המחלה יכולה להפוך את עצמה לסומטציה. במילים אחרות, זה יכול כעת להתבטא פיזית בצורה של כאב, תשישות או כל מחלה פנימית. באופן כללי, נוכחות של דיסתימיה מתגלה כתוצאה ממחקרים כאשר אדם מתייעץ עם רופא עם תלונות כאלה. או כאשר אדם פונה למומחה להפרעה פסיכולוגית אחרת, הוא לומד שבעצם יש לו דיסתימיה. העובדה שקשה לגלות דיסתימיה והורסת את איכות החיים של האדם מבפנים הפכה אותה לאחת ההפרעות המסוכנות ביותר.
טיפול בדיסתימיה לא צריך להיות טיפול חד כיווני. רק תמיכה בטיפול או רק שימוש בסמים אינו מספיק, והוא עלול לגרום לתקופת החלמה ממושכת שלא לצורך או להופעה חוזרת של דיסתימיה בעתיד. שיטת הטיפול האידיאלית ביותר היא נטילת תרופות מתאימות בשליטה של פסיכיאטר ותמיכה טיפולית הניתנת על ידי מומחה במקביל. ההתמדה והסבלנות של האדם עם הפרעה דיסטימית בטיפול ושימוש נכון בתרופות במינונים מתאימים חשובים לתהליך ההחלמה.
במהלך הטיפול מתקבל מידע מפורט על האדם ומשפחתו ונלמדים תהליכים פסיכולוגיים שונים כמו חיזוק מנגנוני ההתמודדות של האדם עם בעיות, החזרת הערך העצמי, ביטול דאגות אובססיביות והגורמים לבעיות ביחסים בין אישיים.
אנו שואפים כי כתוצאה מהטיפול, האדם יוכל להתגבר על מצב רוחו הדיכאוני, ליהנות מהחיים ולהתמודד עם הצד הטוב והרע של החיים, להתמודד עם הבעיות בקשרים החברתיים שלו, ליצור קשרים איכותיים עם אנשים ולהתמקד ביתר קלות את הדברים שהוא צריך לעשות ולהציב יעדים לחייו.
