כמו בכל מחלה, הטיפול הראשוני במחלת פרקינסון הוא טיפול תרופתי. מנסים לרפא את החולים באמצעות תרופות.
קבוצת התרופות הראשונה הן תרופות הנקראות תרופות לטיפול סימפטומטי, כלומר אינן מכוונות למחסור בדופמין, אלא לתיקון תלונות החולה.
קבוצת התרופות השנייה הן תרופות הנקראות תרופות דופמיניות, שאינן דופמין עצמו אלא בעלות השפעה דמוית דופמין או לגרום לגוף להשתמש בדופמין שנותר בצורה יעילה יותר.
הקבוצה השלישית של תרופות היא הדופמין עצמו.
טיפול בדופמין הוא הטיפול המתקן בצורה הטובה ביותר את תסמיני המחלה. עם זאת, הניסיון הראה כי לאחר מספר שנים בחולים המקבלים טיפול בדופמין או טיפול תרופתי, (לאחר 4-5 שנים בחולים המקבלים מינון ממוצע של תרופות), מתחילות להופיע כמה תופעות לוואי, הפעם עקב טיפול תרופתי.
תופעות לוואי של טיפול בדופמין
אחת מתופעות הלוואי הללו היא תנועות לא רצוניות. כאשר החולה נוטל תרופות משתפרות תלונותיו על המחלה, אך לאחר זמן מה מתחילות להופיע תנועות לא רצוניות בידיו, בזרועותיו, בגופו ובראשו, כאילו אינו יכול לעמוד במקום ולרקוד.עם השנים חולים מתחילים להיתקע בין חוסר היכולת לפעול ללא תרופות או תסמיני המחלה לבין תופעות הלוואי של התרופות. מסיבה זו, בטיפול רפואי מנסים להביא את הדופמין לשדה הקרב מאוחר ככל האפשר.
לשם כך מתחילים טיפול סימפטומטי או דופמינטי בשלבים המוקדמים ומשתדלים לקחת מטופלים עם טיפול זה ככל שניתן. במקרים בהם טיפולים אלו אינם מספיקים, משתמשים בתרופות אחרות.
שיטות כירורגיות המשמשות לטיפול בפרקינסון
