מיטב משוררינו לא עברו מבלי להזכיר את מחט הקנאה המנקרת את בשרו. מילטון מתייחס אליו כ"גיהנום של המאהב הפצוע"; דריידן קורא לזה "צהובות הנשמה" ושייקספיר קורא לזה "החיה ירוקת העיניים". מוסר המוסר הצרפתי לה רושפוקו מוסיף: "קנאה משגשגת היכן שיש ספק. ברגע שאנחנו עוברים מספק לוודאות, זה או הופך לטירוף או נעלם".
איך שלא תסתכלו על זה, קנאה היא תגובה הולמת לאסון תלוי ועומד. אבל למה שייעזר בכלי נפשי כל כך כואב כדי להגן על עצמו? גם קנאה היא לא הפרעה נפשית. אז מה עומד מאחורי תחושה כל כך נוראית שנצמדת אלייך כמו עור שני? אם נתבונן היטב, אנו רואים שהקנאה מגיבה לרבים מהרגשות הבסיסיים הנכספים אליהם.
למרות שהקנאה מובילה כמה לפנות לעזרה פסיכולוגית, קשה לומר שהמחלה המפחידה הזו נרפאת בקלות. רבים מאיתנו לא מקנאים כשאנחנו אוהבים. זה קורה אוטומטית. קנאה. מבלי לשלוח כל אותות אזהרה, זה מתחיל לגרום לאדם לפקפק בערכו ובאטרקטיביות שלו. האדם מאבד את ציון הדרך שלו והעולם שסובב סביבו כבה לפתע.
הוא מתחיל להעיר הערות על חברתו, "הוא לא ענה לפלאפון שלו, למרות שהוא ידע שזה אני!" כשאדם קנאי נקלע לרגש החזק הזה, זה כמעט כאילו הוא מנותק מהעולם, הוא מתמקד בו ולא מוותר בקלות. הקנאה הפכה כעת להתרגשות עבורו, שהוא מחפש וחושש ממנה.
אנשים קנאים הם גם בני שיח קשים לפסיכואנליטיקאים. האנליטיקאי, שמקווה לעזרה מהמצפן שלו, צריך לצאת למסע מלא בטיולים ומלכודות עם המטופל, מה שמוביל למעורפל שהוא חווה, ולבסוף לשכנע את המטופל שקנאה היא פעלול שהוא מאמץ כשהוא בחוץ. מאהבה.
אחד מעדיף קנאה כתרופה לייאוש, במקום לגרום להם לא להרגיש כלום. במהלך ההתבכיינות והנדנוד של הגבר הקנאי שלך, הוא לא המאהב ולא יריבו של הפושע. לא עובר לו בראש שהיה רגע אי שם בעברו שפגע בבטחונו ובתקווה שלו לעצמו ולאהוביו.
זהו ספרם של אנשים כמוך וכמוני, שבשלב מסוים בחייהם נפלו לזרועות הקנאה שממיטה על אנשים גיהנום. האנשים כאן הם אנשים בעלי אוריינטציה קריירה שמנהלים חיים נורמליים ומוכנים להבין את חומרת מצבם. סיפוריהם מגלים שתחושה זו אינה יכולה להיות מדד לאהבה או מרכיב הכרחי בה, לאור קנאתם המתפרצת תמיד באמצע רומן אהבה.
מה שמעורר קנאה קשור לזהות האדם, לתחושת העצמי שלו. את שורשי הקנאה ניתן לייחס לילדות או לגיל ההתבגרות, כאשר מהאדם נמנעה מתגובות חיבה וארוטיות שיגרמו לאדם להרגיש חזק, עצמאי ונחשק. קנאה, אם כן, יכולה להיראות גם כתגובה מאוחרת לתקופה שבה אדם מרגיש חסר אונים ומושפל.
הזכר הקנאי מתנהג כמו כובש באהבתו, נאבק לנטרל כל ניסיון בריחה או קונספירציה סמויה שעלולה להפיל את כוחו. במקרה זה, כמובן, המילה של המאהב אינה ערובה! אדם קנאי לא יכול לסמוך על אחר. הוא מטיל ספק, מטיל ספק או בונה תרחישי הונאה יוצאי דופן במאמץ לחשוף את המסווה של האדם האחר.
מגיע היום שבו האמת תופסת סוף סוף את תיאטרון האשליות שלו ואת ההגדרה השגויה שלו לאהבה. אי אפשר לדעת או לחזות הכל. אין עוררין גם על כך שאהובתו אינה יכולה להיות שקוף לו לחלוטין. כל אחד צריך את המרחב הפרטי שלו, הגן הסודי שלו. אבל עבור הקנאים, המצב הזה בלתי נסבל. הוא צריך מאה אחוז דומיננטיות על בן שיחו.
ההיבט המאתגר ביותר בטיפול במישהו מקנא הוא חוסר היכולת שלו לדמיין איך יהיו החיים ללא תחושת הקנאה. כאשר אדם זה מקנא, יכולתו לראות את העולם נחלשת. עצימת עיניים, היא מנסה לבחור את זה שהיא אוהבת בקרב עיוור. להיפך, הוא חופשי לרצות ולראות את מה שהוא אוהב. המאהב, משוחרר מכבלי הקנאה, נראה לאדם הקנאי בחוסר נגישות קסום.
שהמבט הזה הוא חד צדדי, האדם הזה מרגיש משולל ממנו אכפתיות, כבוד ואהבה, ומופקר לגורלו הנורא. זה נשאר רק זוג עיניים שנועדו לפרטיות. יחד עם זאת, כבר לא חסרה לו המיומנות להבחין בין הונאה אמיתית לבין בדיה שלו, הנובעת מסבלו.
רוב הזמן, הם לא ממש מבינים מה קורה. מיואש במבוך הלוהט הזה של קנאה לבדו, הוא משוטט הצידה בתשוקה בתקווה למצוא מוצא. הוא לא יכול לאהוב לחלוטין ולא לשנוא לחלוטין. כשהיא מתנדנדת הלוך ושוב בין השניים, היא ממשיכה להציק לחיי אהובה ולבסוף אין ברירה אלא להצדיק את תחזיותיה המפחידות ולעזוב.
במקרים אחרים, האדם הקנאי משמש לתדלק את קנאתו במלואה, כאילו מערכת יחסים שלווה היא שם נרדף למוות. כשהוא מרגיש שמשהו לא בסדר, ההיגיון הבלתי פוסק של הקנאה משכנע אותו שהתחושה שלו נכונה לחלוטין.
הקנאה ממלאת חלל. הוא עלול אפילו למצוא את עצמו מתאהב בה פתאום כשהאקסית שלו עם מישהו חדש. למעשה, באופן כללי, קנאה רק לעתים נדירות מופעלת על ידי בגידת המאהב. הקנאי בדרך כלל לבד בסצנת הקנאה ואינו מוכן כלל לתת למשתף הפעולה שלו להצטרף למשחק. מצד אחד היא משתוקקת מאוד להינצל, מצד שני היא דוחפת את היד שתוציא אותה מהאומללות.
אין מרשמים מוכנים לטיפול יעיל בקנאה, מכיוון ששורשיו של תחושה זו בסיטואציות מסוימות בהיסטוריה האישית של האדם. אבל למרות שאין עבר דומה, יש הרבה מה ללמוד מסיפוריהם של הגברים והנשים שסבלו. הקנאה תחילה מפתיעה ואחר כך מהממת. כדי להקל על המשבר הזה בפנים, הוא מבקר כל הזמן בזירת הפשע ומנסה למצוא הסבר ל'פשע', ובמקביל הוא נאבק ברצון לשחרר או לזכות את ה'חשוד' בפשעו.
אבל התשובה שהוא מחפש אינה כאן ועכשיו. הדרך להחלמה דורשת שינוי דרסטי בפרספקטיבה. לעיתים קרובות אירוע אקראי, פיצוץ בלתי צפוי או תגובה אלימה לפרט מיותר מסיטים את הקנאה מהמטרה ששירתה מלכתחילה ומעבירים אותה לאזור אחר. במידה והנבדק מעוכב קנאה, יעוכבו גם תוצאות הפגישות הטיפוליות של החולה הקנאי.
עם זאת, האנליטיקאי לא צריך להסס לתפוס את הרגע הנכון ולחשוף את הטראומה הפנימית. דרך מערכת היחסים שנוצרה בין האנליטיקאי למטופל, המטופל עובר נתיבים מפותלים ופתלתלים שבסופו של דבר ישלחו את הקנאה בחזרה למקורה. קנאה אורבת מאחורי הרבה ממה שהופך אותנו לאנושיים. לכן, כאשר נבחן את חיינו דרך עדשת הקנאה, תהיה לנו הזדמנות להבין טוב יותר את נקודות המפנה בחיינו.
קנאה היא אגוז קשה, היא דורשת סבלנות, נחישות ועמידה איתנה מולה. הממצאים שהשיג האנליטיקאי אינם נגזרים מתאוריות פסיכולוגיות כתובות, אלא נאספים מהתחום בו הוא עוסק. האנליטיקאי אינו מצפן מוכן שיוביל את המטופל ממצוקתו תוך נגיעה בכאבי הקנאה. למעשה, הוא עובד שלוקח את הסיכון בצלילה לעולם מלא באלימות ותשוקה ומבקש ליצור חלל ריק שבו הוא יכול לשמוע את קול התאונה כדי לשבור את שלטון הקנאה.
קנאה היא למעשה המלכודת האהובה על האהבה. מכאן הקושי לוותר עליו. הסיפורים הללו מראים בבירור שגברים ונשים כאחד מוצאים מפלט בקנאה כאשר אין להם אמצעים להתמודד עם מסתורי האהבה או התשוקה האירוטית. עם זאת, השארת הקנאה מאחור מכתירה לאדם חיים חדשים ויכולת לאהוב.
exp. פס' מהמט אמין קיזגין
doctorsite.com
